להוציא גם מרשות היחיד או מרשות הרבים לכרמלית, וכן מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים. כמו"כ אסור לטלטל ד' אמות בכרמלית. אולם מותר להוציא מרשות היחיד או מרשות הרבים למקום פטור, וממקום פטור לרשות היחיד או לרשות הרבים.
במקומות שאינם מוגדרים כרשות הרבים, אפשר להתיר את הטלטול ע"י התקנת מחיצות וצורת הפתח. תיקון זה נקרא כיום – עירוב שבת. אולם כפי האמור, התיקון של צורת הפתח אינו מועיל למקומות המוגדרים כרשות הרבים.
פרטי הדינים של הקפת העיר ע"י מחיצות וצורת הפתח הם רבים, כמו: סוגי המחיצות השונים (כתלים, גדירות, מחיצות גרועות – גדר של שתי או של ערב, מדרון תלול בשיעור של תל המתלקט ועוד), מבנה צורת הפתח (הסוגים השונים של העמודים ומתיחת החוט עליהם, הקמת לחי, צירוף עמודי חשמל וכד'), מקומות שלא הוקפו לדירה (קרפיפות, שדה זרעים וכד'), ועוד דינים שונים רבים.
משום כך, יש להיוועץ במורה הוראה לצורך בניית העירוב ולשם הפיקוח על תקינותו.
עירובי חצירות ושיתופי מבואות
אולם גם כאשר העיר מתוקנת כדין ע"י מחיצות וצורת הפתח, עדיין נאסר הטלטול משום גזירת חכמים, שאסרו לטלטל מרשות היחיד לחצר משותפת, וכן מרשות יחיד אחת לרשות יחיד שניה הנמצאת בבעלותו של אדם אחר. לשם היתר הטלטול יש צורך להניח עירובי חצירות. כמו"כ אסרו חכמים על כל דיירי החצר לטלטל מן החצירות למבוי עד שישתתפו, והוא הנקרא שיתופי מבואות.
[ענין זה מבואר בדברי חז"ל (שבת יד, ב. עירובין כא, ב) "אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר". וביאר רש"י "שלמה תיקן עירובי חצרות – וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו, לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד. והיינו דכתיב 'ואיזן וחיקר תיקן משלים' שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם".]
ההלכה של הנחת עירוב חצירות נפסקה בשו"ע הלכות שבת סי' שסו סעיף א "חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו, אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצירות, שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית, וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית".
ובהמשך דבריו שם בסעיף יג פסק השו"ע "מצוה לחזור אחר עירובי חצירות". וביאר המשנה ברורה שם "כדי שלא יבואו לטלטל באיסור".
וכן פסק הש"ע סי' שפו סעיף א בענין שיתופי מבואות "אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי והתירוהו ע"י שיתוף, שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר, ונותנים אותו באחד מן החצירות, ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר".
ובהמשך דבריו שם סי' שצה סעי' א פסק השו"ע "מצוה לחזור אחר שיתופי מבואות". וביאר המשנה ברורה שם "פן ישכחו ויבואו לידי איסור טלטול".
שכירת רשות
ההיתר של עירובי חצירות קיים רק כאשר כל כל דיירי החצר שותפים בעירוב זה. אבל אם אחד מן הדיירים אינו שותף בעירוב, הרי הוא אוסר על כל הדיירים לטלטל מבתיהם לחצר. כדי להתיר את הטלטול, עליו לבטל להם את רשותו, ע"י שיאמר לכל דיירי החצר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם.
כאשר אחד מדיירי החצר הוא נכרי, וכן יהודי המחלל שבת בפרהסיא, אין מועיל ביטול הרשות, והרי הם אוסרים בטלטול על כל דיירי החצר. היתר הטלטול בחצר זו היא רק ע"י שכירת הרשות האוסרת.
ע"פ ההלכה, אפשר לשכור רשות משר המלך שצורכי העיר נעשים על פיו, או ע"י שכירו ולקיטו הממונים מטעמו על כל צורכי העיר.
בימינו קיימות דרכים שונות של היתר הטלטול בעירובי חצירות ע"י שכירת רשות מהשלטונות, או מהממונים על ידיהם בכל עיר.
איסור טלטול ללא עירוב
כפי המבואר לעיל, בישוב או בעיר בהם אינו מסודר עירוב שבת ועירוב חצירות כדין, קיים איסור טלטול.
איסור זה כולל טלטול כל סוגי החפצים, אולם הוא אינו אמור על הבגדים שהאדם לובשם בזמן הליכתו.
בשו"ע ובפוסקים הובאו דיני הטלטול של תכשיטים ובגדים כמו: טבעות, שעוני יד, ממחטות וכד'.
בפוסקים מוצעות דרכים מסוימות האמורות לצמצם את חומרת איסור הטלטול במקומות בהם אין עירוב.
דרכים אלו בנויות על צמצום מלאכת ההוצאה המורכבת מעקירה והנחה מרשות לרשות, וכן צמצום הטלטול של ד' אמות ברשות הרבים.
